הקדמה לפני הקראת מכתבו של נועם בערב לכבודו 14.2.2010/ יוני סיידה מרום
נועם זכה לשמור במקום בו דרכו אבותינו, בגופו הגן על ישובי הר ברכה . 10 ימים טרם עלה בסערה השמימה מצא לנכון על אף התנאים הקשים בתוך סערת רוחות והקור המנשב מכל עבר, כשחום הלב ולהט הנשמה הם מקור החום היחיד, להעלות על הכתב את תמצית חייו.במבט לאחור היה זה מעין מכתב פרידה. במילים בוטחות ונחושות ביטא את משנתו הערכית הסדורה בדרך חייו ובהליכותיו. כל קושי הוא אתגר, והגעגועים הם דחף לביצוע משימה בלי פשרות, כי אהבת המולדת והעם היו המנוע שהמיס את הקרירות, המימוש העצמי והערכיות עליהם גדל והתחנך, העניקו לו את הכוח להתעלות מעל הזמן ולצלוח כל משוכה. במכתבו הספוג דמעות פרידה וגעגוע, הוכיח נועם כי עמד במבחן האמת הפנימית בה האמין. הוא זכר להכיר טובה להוריו ולהביע את תודתו ואהבתו מתוך נתינה בלתי מתפשרת למדינה אותה כל כך אהב ומתוך הערכה גדולה למשפחתו. אך זאת רצינו לומר לך נועם, לא אתה זה שצריך להודות אלא אנחנו. תודה שזכינו לקבל ממך תובנה חשובה כיצד להתמודד, לקבל ברוח טובה ובעיקר איך לאהוב . ההורים אביבה ומשה רצו לסגור מעגל ולהיות במקום בו שהה נועם, לחוות ולחוש דרך עיניו הטהורות את אשר הרגיש באותם רגעים מול נוף בראשית קדום עוצר נשימה שנגלה לעיניו ולעיני הוריו. דמעות התמזגו בדמעות, דפי העבר והקור הצורב צרבו את נימי הנשמה במין כאב לופת והמילים ,כן מילות המכתב, זעקו את זעקתם באלם קול והפעם מתוך גרונו של אבא המנסה שוב לתפוס בחוט הזיכרון לבל יעלם בנפנופי פרידה נצחית במרחב האין סופי. משה בבקשה.
הקראת מכתבו של נועם בערב לכבודו 14.2.2010/ אבא משה
אימא ואבא היקרים,היה לי חשוב לכתוב מכתב זה למרות שקשה לי וכל מחשבה וגעגוע שלי אליכם גורם לדמעות להתחיל לזלוג. אני רוצה להמשיך בצבא, לא משנה מה יהיה. קשה מאוד בשמירות, אין שעות שינה אך כל זה הופך אותי לגבר. כמו שאומרים: " קשה באימונים קל בקרב". אז לי קשה מאוד כי אני מאוד קשור אליכם ולבית בכלליות. לא לראות את הבית כל כך הרבה זמן ולכל כך מעט זמן זה הכי קשה בעולם. יותר מ-2 שעות שינה בלילה או כל האימונים המפרכים שאני עובר בצבא. היציאות שלי ממש לא טובות. מבחינתי להיות בשטחים או בעזה ולטחון שמירות כל היום וכל הלילה , העיקר שאני יודע שבסוף השבוע אני חוזר לבית היפה, לחדר המגניב ולחברים הטובים. זה כל מה שאני מבקש! לא מבקש להיות ג'ובניק בקריה כי אז אני ארגיש שאני לא ממצא את עצמי. אני ארגיש ריקנות. אני רוצה לשרת את המדינה שלי בכבוד, כבר עברתי את הטירונות של הלוחמים ועכשיו כל שנותר זה הקורס פלוס הסדיר. בקשתי האחת ויחידה שתתמכו בי בשעה זו. לך אימא, תודה על כל מה שאת עושה למעני עם כל הטלפונים וההתחננויות למפקדים ולמש"ק הורים ולכל אדם אחר. לך אבא, לשמוע את קולך בטלפון גורם לדמעות להתחיל לזלוג כיוון שאני מתגעגע אליך ואוהב אותך מאוד למרות שלפעמים אני לא מראה את זה. אז זהו, אני כותב מכתב זה בשעת שמירה שלי. אני לא יודע אם יהיה לי האומץ להגיש לכם אותו אבל אם כן אתם תדעו שליבי נשפך על ששת דפים אלה. אוהב, נועם.
משפחתיות - אחת מתכונותיו של נועם בערב לכבודו 14.2.2010/ דודה דבי
משפחתיות- אחת התכונות מיני רבות שאפיינו את נועם שלנו. בנועם הליכותיו, באהבה אין סופית שמר נועם על ערך המשפחה. המשפחה בשביל נועם הייתה ערך מקודש. אל הדודים והדודות תמיד פנה בשם התואר ואח"כ בשמו הפרטי ואף אני זכיתי ממנו לתואר "דודה דבי". את סבא וסבתא הרבה לבקר ולדרוש בשלומם ובחגים ובאירועים משפחתיים שנחוגו יחדיו היה נועם שמח ומאושר. נועם היה ילד של בית ומשפחה ואף הזכיר זאת במכתבו האחרון, "אני קשור אליכם ואל הבית בכלליות". בדיוק ביום שבו הגיח נועם לאוויר העולם, הדוד שלומי ואני החלטנו להקים משפחה ולדאבוננו ולדאבון כולם, החליט היושב במרומים לקרוא אליו את נועם דווקא ב-ל' בשבט הוא יום המשפחה..
לו היה נועם איתנו כיום, היה ודאי מתחבר למילים האומרות: המשפחה היא מקור הוויתי, שם נפתרות הבעיות, שם אני – אני ! בתוכה אני חלק משלם אחד ובכל זאת אני יחיד ומיוחד. היש משהו טוב יותר ממשפחה? היא שאותי מכילה בתוכה. שם אותי אוהבים ומכבדים שם חיי יפים ומאירים. משפחה היא אותו המקום שכשאליו מגיעים, חשים בגל של חום, כי משפחה זה לא רק ההורים שילדו אותי אלא אותה סביבה המעניקה, החובקת והמתחשבת ברצוני...
אחת מהדמויות הבולטות שהתחברה למשפחת נועם באופן מיוחד לאחר המקרה הייתה ערן מפקדו של נועם. בזמן הקצר שנועם שירת תחת פיקודו הצליח נועם בקסמו האישי ומאור פניו, צייתנותו ודבקותו בכל משימה צבאית ליצור חיבור פנימי שרקם עוד וגידים לאחר הילקחו. ערן היה זה שניסה לאחוז חזק בנשימותיו האחרונות של נועם, תמך ועודדו להילחם ברגעי חייו האחרונים. מאז הפך ערן לבן משפחה המבקר בכל הזדמנות, מתעניין ברגישות, מגלה אמפטיה ואכפתיות ושותף מעשי בכל מה שקשור לנועם ערן ,בבקשה .
דברי סרן ערן בן חמו מפקדו של נועם הערב לכבודו במזכרת בתיה 14.2.10/ סרן ערן בן חמו
דברי סרן ערן בן חמו מפקדו של נועם הערב לכבודו במזכרת בתיה14.2.10
משפחת צברי היקרה – משה, אביבה, שמרית, אוהד, מיטל ומאיה הקטנה,מפקד בית הספר לנ"מ אלוף משנה יריב שנפ, ראש ענף מבצעים במערך הנ"מ סגן אלוף יוני סיידה מרום, מפקד מגמת מקצועות סגן אלוף אבי חדידה, ראש מועצת מזכרת בתיה מאיר דהן מפקדים ואורחים יקרים ערב טוב באתי לדבר היום בפניכם על מאור פנים, על מאור פניו של רב"ט נועם צברי כמפקדו הישיר בשירותו הצבאי בעת נופלו בטרם עת. "לב שמח ייטיב פנים" קבעו חכמינו ואין ספק בליבי כי נועם הייטיב פנים לכל הסובבים אותו. התוודעתי למשפחתך בעת שיחה טלפונית אחת מיני רבות שקיימתי עם משפחות הטירונים, בשיחה עם משפחתך היה דבר מה שונה בתכלית ; תחושת חום,כנות ואכפתיות יוצאות דופן שתורגמו למילים עוטפות וחמות שכולן דיברו בעדך. בשיחה זאת למדתי בפעם הראשונה אודותיך נועם, הבנתי שהחיבור האישי בין אימך אליך , הוא חיבור רצוף אהבה עצומה שלא ניתן לפרוט אותה במילים.עם הגעתי ביום ראשון לבסיס שאלתי את אחד המפקדים מי זה נועם צברי על מנת לחבר שיחת טלפון עם פנים. המפקד הצביע ואף הוסיף שנועם חייל טוב ורציני, מילים שלא נאמרות באופן שרירותי אלא רק לאחר התמודדות עם קשיים ואתגרים רבים. ביום ההורים פגשתי שוב את משפחתך הגאה, הוריך היו גאים באח השני במשפחתם הנטוע במשפחת מערך הנ"מ, אחיך אוהד שירת במערך הנ"מ ואתה נועם פסעת בעקבותיו, גם ביום זה האירו פניך כגאה על הישגך בשירותך הצבאי.
היום בביקוריי בבית הוריך באירועים לזכרך אני מבחין בתמונות רבות המציגות את זיו פניך, את החיוך האין סופי המשדר כולו כנות, טוב לב ומסירות אין קץ. לעיתים עולות בעיני רוחי תמונות מטקס ההשבעה כאשר אתה חובש לראשך את כומתת החיל, ניצב גאה בפועלך, זקוף קומה, מיישיר מבט אל העתיד ואל האתגרים אותם הוא צופן בחובו. הייתה זו עונת החורף הגשומה, אתה-נועם וחבריך מצויים הייתם בעיצומם של תקופת הטירונות והאימון המפרכים, הייתם בעיצומו של מסע שלימים ייקרא על שמך "מסע נועם". אני זוכר את זעקת חבריך לנשק שקוראים לי להגיע אליך במהירות, פניהםמבועתות ומפוחדות,אותםחברים אשר עטפו אותך במהלך ההכשרה עטפו אותך ברגעיך האחרונים. אני מגיע למקום בו אתה מוקף בחבריך, אשר נלחמים בליבם בדאגה כנה ואמיתית כמו שיכולים רק לוחמים צעירים בני שמונה עשרה. מפלס את דרכי פנימה ונפגש במאור פניך שוב, באותו הרגע הראש מתחיל לעבוד, מסכת הפעולות שמתלווה לאותו רגע קשה, מחד מפעילה את הראש באוטומט ומאידך מחברת אותי שוב לפניך שאורו אור אל מול החושך שסבב אותנו . הניסיון העז לתקשר, להנשים, לומר מילות תקווה כמו "נועם עוד נשימה, נועם תילחם". הבעת פניך אמרה הכול, אמרה בשקט וללא מילים. אני הרגשתי, הבנתי, אבל בכל זאת הייתי מלא תקווה ואמונה שהבשורה תהיה אחרת. אני רוצה ברשותך לומר כמה מילים, אומר להוריך כי זמנך איתנו היה קצר אך בדרכך הצנועה הורית לנו אור מה הוא. אומר כי מאור פניך היוו פנס ועמוד האש ההולך לפני המחנה, מחנה אוהביך וקרוביך. אומר כי קשה לאבד בן אהוב אך אסור לכבות את אש הפנים, אסור לנו לדעוך ולכבות מיום ליום אלא להאיר באור גדול. בדרכך הצנועה, הביישנית והפרטית אמרת לנו כי החיוך מייטיב פנים ומשמח לבב, ועלינו לזכור את דרכך ולהעביר את אש התמיד ממך והלאה, מי ייתן ואורך ידלוק כאש נצח בלבבות. משפחת צברי היקרה מן השמיים תנוחמו, מי ייתן יהווה ומאור פניו של נועם יהווה מגדלור אש נצחי בליבנו.
הקדמה לשיר של אמא בערב לכבודו של נועם 14.2.2010/ ערן צלילי חייך נועם, מתנגנים בתוכנו. הם עולים ויורדים בסולמות אינסופיים של אהבה. הם נוגעים במיתרים נסתרים שבליבנו, ברטט ודממה. פורטים על נימי נשמתנו, מתמזגים עם שירת המלאכים. זוהי נעימת חייך נועם, זוהי שירתך, מלאך שלנו. וכל תו מהדהד באלפי פעמונים עם דנדון ענבלם. נושאי זיכרונות, סיפורים, חיים שלמים שהיו, והינם עדיין עמוק בליבנו. נוצרים אנו אותם והופכים כל חלקיק שבהם למנגינה שאי אפשר לעולם להפסיק. ואתה נועם שלנו, מלאך טהור וזך, מלמעלה תפרוט על קרני האור האלוקי עת תפסע בגן עדן בין פרחים שכמותך. נועם, נועם שלנו, זו אימא מדברת ושרה אליך. שנתיים עברו, מביטים בך מתוך מסך של דמעות ושרים לך שיר ערש, שיר געגועים. רואים אנו אותך מחייך, ושומעים את קולך שנעם לנו כמו אלפי צלילים. אימא מבקשת ולו עוד פעם אחת, לחוש אותך. נועם, לעולם לא נשכח, במלא הדרך כאן תונצח. לך נועם יקר הוקדש שיר געגועים, באהבה, רווי דמעות, עטוף הילת כבוד והערכה, על היותך בן, אח וחייל אהוב ומוערך.
השיר שחובר לכבודו של נועם והושר בערב לכבודו 14.2.2010/ אמא אביבה ודבי לקריאה
השיר שחובר לכבודו של נועם והושר בערב לכבודו 14.2.2010/ אמא אביבה ודבי
מלאך בצבא שמיים
השמיים נפלו עלי ביום בהיר
עולמי חרב לא נותר בי אוויר.
עכשיו אתה מלאך,בצבא השחקים,
פרוס עלינו זוג כנפייך,
כשאותך מבכים.
פיזמון:
תן סימן, אי שם מגן עדן,
בני הקט,שיר זה לך מתנגן ,
אותך נועם, לעולם לא נשכח.
במלוא הדרך כאן תונצח
עטור באנשים מסביבך כחומה,
עיניים בורקות ונשמה טהורה.
הנתינה הפכהלאות היכר שלך,
וכל חיוך חשף את החדווה שבך.
פיזמון:
תן סימן,אי שם מגן עדן,
בני הקט שיר זה לך מתנגן,
אותך נועם, לעולם לא נשכח.
במלוא, הדרך כאן תונצח,
נקראת לישיבה של מעלה,
ולמכאובי אין צל הקלה
חדרך, נשאר כה יתום,
ורק התמונות מתעדות בך תום.
נותרנו ללא הסברים אין משמעות נהירה לכל הדברים
בליבנו, געגועים רבים,
אוהבים אותך נועם, לעולמים.
פיזמון:
תן סימן,אי שם מגן עדן,
בני הקט, שיר זה לך מתנגן.
אותך נועם, לעולם לא נשכח
במלוא הדרך כאן תונצח.
השיר מלאך בצבא שמיים שהושמע לראשונה בערב לכבודו של נועם במלאות שנתיים להלקחות שלו נמצא באתר של נועם באודיו .
דברי תודה לסיום הערב לכבודו של נועם 14.2.2010/ אמא אביבה לקריאה
דברי תודה לסיום הערב לכבודו של נועם 14.2.2010/ אמא אביבה
דברי תודה מהערב הזה שנקרא "נועם -לאורך נלך" הוא אור נוסף בחיינו ובזכרו של נועם. אדם יקר שאיננו הוא תמיד גם אדם יקר שישנו. אוהביו הולכים בדרכו, נושאים אותו כשם שהם נושאים את אהבתו, והוא ישנו, והוא יוסיף לחיות, בתוך ליבם בתוך אהבתם, בתוך דרכם.והערב ברגע של וידוי : זה הזמן לומר לכם כי אסירי תודה אנו לכם . כי אתם כולכם נמצאים באותו זמן ופנס בידכם. התמיכה, ההבנה, ההתעניינות והנוכחות התמידית עמנו, הם שבילי האור המצליחים להאיר במקצת את חשכת הכאב. הם הצלילים המניסים את הצללים המעיבים על חיינו. הם הקולות המהדהדים בתוך חדרי ליבנו בגוונים שונים. איש איש וצליליו, איש איש והתו האישי שלו המצטרף למנגינת פלאים, מנגינת נצח המתנגנת בהרמוניה מופלאה. כי לכל איש יש קול, בסימפוניה שלנו בשירת נועם. לכל איש יש קול, שנתן לו נועם בשירת חייו ומותו. לכל איש יש קול שנתן לו נועם בהיותו, בעשייתו, בחייו ובמותו. לכל איש יש קול וכולכם יחד לנו מקהלה יפה, אמיתית, נוגעת ללב. המקהלה של שירת נועם. אתם אתנו, והעולם כולו לנו מנגינת רקע, עצובה, חרישית, מתנגנת. מנגינה של פרח גן העדן. מנגינה של הפרחים המעטרים את נועם, מנגינה של אבני השיש, של חלוקי האבן הנערמים סביב. מנגינה של אור נרות נשמה ולהבות הנוצצים מכל עבר. אנחנו בוכים על נועם. אשר אהבנו, ונאהב. נועם אליך כלתה נפשנו.
במעמד נרגש זה רוצים אנו להודות למפקד כוחות הנ"מ דורון גביש, ליריב, יוני, אבי וערן מפקדיו של נועם. כשנכנסתם לחיי משפחת נועם, חשנו שתהיו דמויות משמעותיות בחיינו. כל אחד בדרכו ועל פי אישיותו, ממלאים את חיינו ומשמשים מקור לצבירת כוח. מעניקים לנו את הכוח להמשיך כשנועם שלנו מנחיל את האהבה וקושר את הידידות. אתם מחזקים אותנו בכל כך הרבה מובנים. זהו צו הלב, להמשיך ולזכור את נועם. תודה מכל הלב לצוות הביסנ"מ שאמצתם את משפחתנו כי את נועם אני רואה דרככם. תודה מיוחדת לאריק חדד- ראש מועצת קריית עקרון אותו נברך בברכת החלמה מהירה, לראש מועצת מזכרת בתיה – מאיר דהן, לאדיר חרובי, לדני מילוא, לדני וענבל מענף נפגעים, ליריב וארז אלרואי משח"ל ,ליוחאי אביבי , להדס זנדני, לחזי דנין, לרפי אשכנזי, לפועה רגב, לאמיר בן עזרי ולששי לוי על היענותם לצו הלב, ופועלם הרב בהנצחת זכרו של נועם בננו היקר, מתוך הזדהות ופתיחות הלב והנשמה שכיבדו אותנו בנוכחותם. עבורנו הם שותפים משמעותיים וראויים לתואר ידידי אמת ואצילי רוח. לעידן שרון וקובי אפללו אשר שר משיריו האהובים של נועם, שירתו השמימית ומילותיו החמות חדרו לליבותינו וכפנינים נשזרו בינות לקטעים . ולכל אותם החברים והמשפחה שעזרו ותמכו בארגון ערב זה, הפכתם לדמויות מאוד משמעותיות בחיינו ועל כך תבורכו כי יש אנשים שדי שהם חולפים לצידך ונשארים בליבך ואתה מודה להם על הקרבה וההבנה, ועל כך שלמרות סדר יומם הלחוץ מוצאים את הפינה החמה בליבם להעניק מעצמם. כי השלמות האמיתית של האדם אינה טמונה במה שיש לו אלא במה שהינו . ולסיום רגע לפני שכל איש יפנה לשגרת יומו ומרוצת חייו אני פונה אליכם, משפחה וחברים יקרים, אל החיים בכאב, לצד אובדנו של נועם. קחו עמכם צידה לדרך את מהות הערב כי זו הדרך היחידה המאפשרת לנו אחיזה במשהו איתן והיא מורשת דרכו והליכותיו של נועם. והלוואי וערב זה יהיה אבן פינה להתממשות משאלתי "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק". נועם אהב מאוד את שיר למעלות בו ראה את תמצית חייו " "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי", כל תו שבוקע וכל מילה המרכיבה משפט עוטפים אותך, אות לקיומך. השיר מזוהה איתך – הקשבת לו כשחיפשת תשובה, מילות השיר נשמעות כ"זעקה" –"מאין יבוא עזרי" כאילו הקשבת לסיפור מותך ומהות חיינו הנשארים אחרייך. אני מקווה שמזמורי התהילים אותם נועם אהב כל כך ילוו אתכם בדרככם ויחזקו אתכם באשר תלכו כדברי המזמור " ה' ישמור צאתכם ובואכם מעתה ועד עולם." תודה לכולכם תבורכו.
דברי אמא ביום השנתיים להלקחו של נועם 14.2.2010/ אביבה אמא של נועם לקריאה
דברי אמא ביום השנתיים להלקחו של נועם 14.2.2010/ אביבה אמא של נועם
שנתיים חלפו מאז עזבת אותנו שנתיים בהן איני נותנת תנומה לעיני ומנוח לגופי.
שנתיים בהם השמש ממשיכה לזרוח בכל בוקר מחדש, אך קרניה אינן נוגעות בי.
שנתיים בהם כמעט מידי יום פוקדת אני את מקום משכנך, מלטפת את האבן הקרה מנסה להעביר דרכה את חום ליבי וכל אהבתי. וכמו אז גם היום השמיים קודרים ובוכים יחד איתי היום אני מרגישה שאלה דמעותיך דמעות של געגועים וכמיהה , כמו השמים בחילופי העונות כך הלב שלי במסע אינסופי של כאב שמשנה את הצבע הצורה והחיים הלוואי ויכולתי לעצור לרגע להביט מן הצד מבלי לקחת חלק במסע בו אני מטפסת נופלת מתעייפת מביטה פנימה באומץ לב גם כשקשה וכואב.
ואתה ילד שלי פרח מחמדי מוקף בגן של פרחים שמעטרים את כולך ורק נדים לי באלם קול וכאב מצמית.
נועם, כולנו פה מסביבך דווקא היום ביום המשפחה שבשבילך היה הכול. דאגת תמיד לחבר ולגשר בין כולם בחיוכך הטוב ואישיותך הנעימה והמקרינה . נועם את השנתיים שחלפו אנו סוגרים עם ציון דרך נוסף ואבן בוחן שתאיר את דמותך מתוך הבטחה שלאורך נלך תמיד . הנה אתה מביט על כולנו מלמעלה עטוף עשרות שלהבות אור שמרצדות במחול שמימי טהור עטור הילה אלוקית . וכל נקודת אור ונר מהבהב הופכים לאלומת אור ענקית שדרכה משתקפים חייך והליכותיך נרות של אהבה שלום נתינה וחברות ומעל לכל נר של תקווה כי,"נר אלוקים נשמת אדם"אור נשמתך הזכה והטהורה שבוודאי שוכנת ליד נרו של אלוקים ,ומתענגת על האור הגנוז, הניבט אלינו מתוך אלפי רבבות של ניצוצות שמימיים.
נועם, אתה איתי בכל רגע מחיי ממלא בעוצמת ישותך את כל כולי, מנסה להחיות אותך לדמיין מה היית אומר או לחשוב את מחשבותיך.
לשאוף למלא את רצונותיך ולהמשיך לחלום את כל אותם חלומות שנגוזו, כשאני נשארת מרחוק ומנסה לשאוב כוח ממקור האמונה משתדלת בכל מאודי לאסוף את עצמי בשבילך נועם, בשביל המשפחה שהשארת ובשבילי- כדי שאוכל להמשיך אותך מאותה נקודה בה עצרת.
הרבה אנשים אהובים עוטפים אותנו בהרבה חום ואהבה דואגים, ממשיכים לספר אודותיך ולשמור על קשר וחיבור לכל מה שקשור בך בעזרת כל אותן נקודות אור אנושיות שמאירות לי את דרכי, אני ממשיכה הלאה לרקום את מורשת חייך.
כמה פרדוקסלי העולם שלנו שדווקא בחודש שבט חודש של לבלוב ופריחה של התחדשות וצמיחה חודש בו העולם רווי בחיים שוקקים וזרימת הטבע נותנת את אותותיה.
דווקא בחודש זה נלקחת נועם שלנו ונגדעו חייך, אתה נועם בן יקר שלי שסמלת את נועם החיים ויופי השמחה שהיית בשיא פריחתך ופסגת חלומותיך ,שבקצות אצבעותיך נגעת בפסגת האושר אך זה התפוגג בתוך ערפל סמיך כשהוא משאיר אחריו חור שחור ערטילאי מלא תהיות ושאלות ואני אימא שלך נועם שנשארתי מאחור לא נותר לי אלא למלא את אותו חלל קודר בדמעותי ולקושרן נטיפים נטיפים עטרה בוכייה לראשך להוסיף ולשתול פרחים מסביבך לנטוע שתילים חדשים לכבודך לזרוע חיים במקום אותם חיים שהיו ואינם, כשאני מתבוננת על גן הפרחים הפרטי שלך שמשקפים אותך במלוא עוצמתך אני יודעת שמלמעלה מלאכי אלוקים צובאים לשער גן עדן מתבשמים מאותו ריח משכר המתפשט ממקום מושבך ומנעימות מעשיך.
כולנו כאן לכבודך נועם חולקים לך את הכבוד לו אתה ראוי בזכות, מחבקים אותך ומתגעגעים כמהים חולמים ומתרפקים על כל אותם זיכרונות ילדות שצובטים בכאב שרק הולך ומתחדד עם הזמן וקובע יתדותיו עמוק בלב בפנים.
שנתיים נועם שלנו בהם פעלתי בכל כוון להנציח את זכרך ולשמור על גחלת שמך ימים בהם צררתי בתוך צרור החיים את חייך ילדי ובלילות ארגתי את מסכת שנותיך לקטתי כל בדיל של סיפור ואירוע שנגזרו מחייך כדי לנצור אותם ולו בשביל שידעו ברבות הימים כי היה פה עלם חמד נעים הליכות אוהב חיים בית ומשפחה, וכל יום שבוע וחודש בלוח השנה מציין את נוכחותך במערכת חיי ומעצים את כאב האובדן , כשאני נלחמת להטעין את עצמי בכוחות על אנושיים..וככל שהימים נוקפים מתחדדת בי ההכרה שהנקישה המיוחלת שלך לא תגיע.
נועם בטוחה אני כי אתה שומע אותי ובוודאי מחייך את חיוכך הביישני מביט בי בעיני כוכבים שלך ומתפלל בעבור כולנו נועם אני יודעת שמלמעלה אתה צופה ויודע הכול אך כמו שתמיד שתפתי אותך ברגשותי אני מרגישה צורך לעשות זאת גם עכשיו בעודי כותבת בדמעות כאב את מכתבי אלייך מתערבבות הן בדמעות של אושר ומהולות הן ברגשות מעורבים אני כל כך מבולבלת והנה משאלתי התמלאה ובחג האילנות נולדה לך אחיינית סמל לחיים חדשים שנולדו הפכתי לסבתא ואתה לדוד מלאכי,
כמה חיכית לרגע הזה אני בטוחה שבכנפי המלאך שלך אתה עוטף את כולנו בחיבוקי אהבה אלוקיים ואני נושאת תפילה שמאיה התינוקת הקטנה תישא בגאווה את נועם הליכותיך ותלך בדרכך וכך אוכל לזכות לברך אותך נועם בברכת האילן:"אילן במה אברכך פירותיך מתוקים צלך נאה ואמת המים עוברת תחתיך אלה יהי רצון שכל הנטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך"
אתה נועם בן יקר שלי לא זכית לנטיעות שיצאו ממך אך חכמינו אומרים שמעשיו של אדם הם ילדיו שממשיכים ללוותו גם אחרי לכתו. ואנו נישא את נס ציביונך ונעלה את האור בשלהבת חייך.אז יהי רצון שנועם מעשיך ומורשת הליכותיך ימשיכו לחיות בתוך לב האוהבים אותך ובהליכתם בדרכך יהיו בבחינת נטיעות שנוטעים ממך ויהיו כמותך .
נועם שלי ילד של גן עדן מתפללת אני בשבילך ורוצה לדעת שטוב לך במקום בו אתה נמצא ומבטיחה אני לך עת נטיעה ששורשיך יעמיקו גם אם ענפיך נגדעו אלו הם שורשי זיכרונך שורשי הנצחתך שורשי חייך אותם ננחיל נזכור ולא נשכח,
רגע לפני שכל איש ילך לדרכו ושגרת חייו אני רוצה להודות לכולכם שאתם מקדישים מזמנכם ובאים לכבודו של נועם שלנו ונועם שכל כולו טוב ונתינה אינסופית יתפלל עבור כולנו ממקומו שם תחת כנפי השכינה ויברך אותנו בברכתו " ויהי ה' אלוקינו עלינו מעשי ידינו כוננה עלינו מעשי ידינו כוננהו.
לנועם! אני ינסה לכתוב מהלב, ככה בשלוף, בלי לחזור ולקרוא מה שכתבתי ולתקן כל פעם (מה שאני עושה בד"כ)...אז תסלח לי אם זה לא מסוגנן טוב או משהו כזה... אני חוזר מחר בבוקר לצבא ואני מרגיש חייב לכתוב לך לפני שאני הולך...אני יודע שאתה מותש מהיום הזה ומההכנות אליו...אבל אני מבטיח שאני ישתדל להיות תמציתי בדבריי...טוב לא נראה לי שאני יצליח אז קבל התנצלות מראש. אני בטוח לא הראשון שאומר ומתאר לך מה הלך היום מהצד "שלנו"...מילה אחת בטוח תשמע ממני והיא "וואו! ! !" אתה לא מבין כמה ומה עשו בשבילך...עזרו, עבדו, רצו השתוללו, קנו, צילמו, קישטו ניקו והכינו הכל רק לך נועם היקר...רק שתרגיש את הזיכרון והאהבה של כל כך הרבה אנשים אליך! ערב שלא היה מבייש שום דבר בעולם! כל בן אדם באולם ישב ואמר בלב: "הלוואי שלי יעשו משהו כזה כשיגיע זמני..." הכל היה כמו שעון שוויצרי...אוטובוס צמוד לנוחיות הנוסעים..אולם יפה...כיבוד מכל טוב...סירטונים...מצגות...נאומים מרגשים...אפילו קובי אפללו אחד...כל זה לכבודך אחי! תאמין לי משפחתך ובראשה אביבה כל פעם מפתיעים אותי מחדש על הרעיונות והיצירתיות להנצחתך ולזיכרונך...נראה לי שהרבה אנשים שלא הכירו אותך ואת המשפחה שלך ובאו לנחם ולהשתתף ב"מסע" (לדבריי אביבה) מתוך נימוס או כבוד - עכשיו מכירים אותך כמו כולנו אם לא יותר...עם כל הצער אבל בלכתך הפכת לסלב כמעט בכל אזור השפלה חחח רק חסר שיוציאו שמיכת פוך גדולה עם תמונה שלך וכל אחד יוכל לישון איתך בלילה (אביבה - זה בצחוק לא ליישום)...מה לא הוציאו...מחזיק מפתחות שתמיד תהייה איתנו בלכתנו לכל מקום...סידור שבכל תפילה תלווה אותנו...מגנט על המקרר כדיי שתעזור לנו לבחור מה לאכול...השקיעו בהזמנות רציניות לשנתיים שלך...הרימו ערב לכבודך...כרטיסי ביקור...ייחדו לך שירים שבכל פעם שנשמע אותם אפילו סתם ברדיו נגיד "היי זה של נועם..." ונדמיין אותך תוך כדיי מלמול או זיוף השיר...זכית למשפחה, להשקעה ולסביבה נדירה! באמת קשה לעכל את העשייה...לא נותנים לאף אחד את האפשרות ואת הסיכוי הקטן לשכוח אותך ליותר מ-24 שעות...אני חייב לספר לך משהו...אבל אל תילחץ...המשפחה שלך התרחבה ולא אני לא מדבר על מאיה (שתהייה בריאה)...משפחת נועם...אנשים שאתה לא מכיר הם חלק מהמשפחה שלך...כן זה מוזר לשמוע אבל תתפלא...השארת כל כך הרבה אחריך, בעיקר כל כך הרבה ממך ומהתכונות הטובות שלך עד כדי כך שאנשים מרשים לעצמם בקלות להצטרף למשפחה...בלי לבקש רשות ובלי מבחניי קבלה... אני מתגעגע אליך אחי...כמו כולם אני חושב מה היית עושה היום?! ומה היית עושה איתי?!...על מה היינו מדברים...בטח היית מלמד אותי מלא דברים בפייסבוק י'גאון שכמותך...לא יצא לך להכיר את ליאור החברה לשעבר...נפרדנו לפני 3 שבועות אחרי שנה ו-9 חודשים (פז"ם חח) לא הסתדר לא נורא...עכשיו אנחנו ידידים טובים ...כנראה עדיף ככה...שמע כולם מתגעגעים אחי! וגם מי שביום יום לא הראה את זה קיבל את זה היום בצורה של אבן בלב וזיכרונות כואבים...אחחח (אני נאנח מול התמונה שלך שעוזרת לי בכתיבה) אני יכול להמשיך עוד שעות אבל לא נעים צריך לתת לאמא שלך קצת לישון (אני כותב מהבית שלך - מתנחל שכמוני)...אז עד לפעם הבאה... אל תשכח להתפלל מלמעלה ולדבר עם הבוס (אני בטוח שיש לך דיבור איתו), שיקרב את כל הרחוקים, שירפא את כל חוליי עמו ישראל ויתן בנו אחדות ובע"ה שתבוא כבר הגאולה ונזכה להפגש...
ישנם מקומות שהאש לא פגשה מעולם, ויש אנשים שהתלם הרס את דמותם.
ואתה כמו הרגע נשארת בלב של כולם, ניתקת הכל שסיימת את זרם הזמן.
מסתכל על האוהל, הוא בוכה זה טבעי שיריך פסקו כבר לנעום,רק שועל שהולך שם בוכה על הריק, על מיטה שפנתה תמקום.
הדמעה שזולגת רציתי לומר לך שלא ליפול מול כולם, אין לי הסבר לשועל האכזב רק אמרה תחזור כבר לכאן.
פזמון : ועכשיו עם חיוך של מלאך כזה, לעולם לא תשוב לחיקם, יש בי קול שאומר שנמאס לך שם, אז בוא ותחזור כבר לכאן.
ולאן?לאן נשמותינו הולכות שהצלם נושק לחורבן?,יש כאן שיר געגוע חובק לליבך, אז בוא ותחזור כבר לכאן.
כעופרת נגמרת, פיזרת עפר, השארת סימן שאלה.
כמו נסיך וצפרדע שלא התחברו ונמוגו לתוך הקללה.
הבית שלך הוא כבר לא אותו הבית על הדלת כתוב "רק תקווה"
אין זה פחד אוחזני יש לי רק תהיות אם האם לא תשוב עוד לבנה.
פזמון : ועכשיו עם חיוך של מלאך כזה לעולם לא תשוב לחיקם, יש בי קול שאומר שנמאס לך שם אז בוא ותחזור כבר לכאן.
ולאן?לאן נשמותינו הולכות שהצלם נושק לחורבן, יש כאן שיר געגוע חובק לליבך, אז בוא ותחזור כבר לכאן.
ועכשיו, עם חיוך של מלאן כזה, לעולם לא תשוב לחיקם, יש דברים נסתרים שאיננו יודעים, וגם לא נדע לעולם.
ולאן? לאן הירח הולך שהמוות פוגש תקרבן?, רק ההוא מלמעלה יודע, והוא ישיבך לכאן.
השיר נכתב לפני כחודש בערך, הוא מציג את הסיפור של נועם דרך העניים שלי, "ישנם מקומות שהאש לא פגשה מעולם ויש אנשים שהתלם הרס את דמותם, ואתה כמו הרגע נשארת בלב של כולם, ניתקת הכל שסיימת את זרם הזמן" : השורה הזאת בעצם אומרת שבעצם הדור שאנו חיים בו הוא דור שטחי,האנשים שהתלם הרס את דמותם, זה אותם אנשים שהחברה גרמה להם לא להיות מי שהם באמת התלם=החברה, וזה בדיוק ההפך מנועם כי נועם נשאר עם ערכי צניעות וכבוד שאין להרבה אנשים בימנו, וכמובן שהלך, הוא ניתק בעצם הרבה דברים, ומשמעות הזמן נעשתה יותר קריטית אחרי שדבר כזה קורה.
"מסתכל על האוהל הוא בוכה זה טבעי שיריך פסקו כבר לנעום,רק שועל שהולך לו בוכה על הריק על מיטה שפנתה תמקום" , הכוונה היא לאוהל של צוות 1 (צוות נועם), כל לילה לפני שנרדמנו נועם היה שם שירים לפני שהיה הולך לישון, כאשר הלך, השירים פסקו לנעום (גם מלשון נועם), השועל שהולך ובוכה, זה אותו השועל שראיתי אחרי שהודיעו לנו על מותו של נועם - אחרי שאמרו לנו שנועם נפטר מהעולם, הדבר הראשון שעשיתי זה לזרוק את הנשק ולהסתובב לאוהל שלנו, שם ראיתי שועל שמתגנב לו מהאוהל והתמונה לעולם לא תצא לי מהראש.
כל שאר המשפטים בשיר לא קשים להבנה, פשוט מסופר שם על אדם מיוחד שקשה לשכוח. ועל כמה שקשה לכל הסביבה שהיתה לצידו להזכר באותו היום השחור, אבל דבר אחד בטוח, לעולם לא נשכח.
נומי, קשה שלא לחשוב מה היית אומר אם היית פה, איך היית מגיב, אם היית צוחק או רציני ואולי בכלל היית שותק ולא אומר כלום, רק מביט... אבל מה שבטוח שזה שאם היית כאן פשוט היית אתה.. וזה מה שחסר לי עכשיו- אתה!
נומי,קשה יותר ויותר להאמין שאינך כאן עוד. עם כל יום שעובר, כל זמן, כל תקופה נהיה רק קשה יותר. ואתה חסר. חסר בכל דרך אליה אני פונה. אני תוהה מה היית אומר אם הייתי מספרת לך על חיי כרגע, על כל התקופה שעברתי מאז לכתך. ואני יודעת שאתה רואה, יודעת שאתה שומר שם מלמעלה, מחייך אליי את החיוך המרגיע שלך ודואג שאהיה בטוחה. ובכל זאת אני תוהה מה היית אומר אם הייתי מספרת לך...
וכך אמשיך לתהות, וזה לא יעזור כמה ארצה לשמוע אותך, להתייעץ איתך ולצחוק איתך כי אינך פה ואיני שומעת אותך ואיני רואה אותך. כל מה שנשאר לי זה להאמין שאתה אכן שומע אותי ורואה אותי יום יום, ודואג להרגיע אותי בכל פעם שאינני בטוחה.
אני מתגעגעת נורא...
נומי שלי אני מקדישה לך שיר שבכל פעם שאני מקשיבה לו הוא מזכיר לי אותך:
Every step I take, every move I make Every single day, every time I pray Ill be missing you Thinkin of the day, when you went away What a life to take, what a bond to break Ill be missing you
Its kinda hard with you not around Know you in heaven smilin down Watchin us while we pray for you Every day we pray for you Til the day we meet again In my heart is where Ill keep you friend Memories give me the strength I need to proceed Strength I need to believe My thoughts big I just cant define Wish I could turn back the hands of time Us in the 6, shop for new clothes and kicks You and me taking flicks Makin hits, stages they receive you on I still cant believe youre gone Give anything to hear half your breath I know you still living youre life, after death
somebody tell me why
On that morning When this life is over I know Ill see your face
Every step I take, every move I make Every single day, every time I pray Ill be missing you Thinkin of the day, when you went away What a life to take, what a bond to break
מסע ע"ש לוחם- נועם צברי- 3.6.2009/ דודה דבי לקריאה
מסע ע"ש לוחם- נועם צברי- 3.6.2009/ דודה דבי מי יודע דרך השכול נוחת לפתע, מבקיע את חומת הבית חותר מבעד לדלת אינו מבחין בין אמא לאבא, בין אח לאחות, בין בת לבן משאיר אותם כואבים, דואבים, בודדים אין לו מעצורים, אין לו רחמים הוא שובר, הוא מכה, הוא מצליף.
מי יודע דרך השכול, הוא צובע את השער בלבן, מכבה את המאור בעיניים , משאיר קמטים על הפנים, זורע עצב ויגון, מורט את העצבים. הוא חודר כליות ולב , מכרסם, פוצע, מכאיב .
מי יודע דרך השכול, פורץ בסערה, משבית כל שמחה , מרבה תהיות, למה, מדוע. אינו נותן מנוח בלילה וביום . גם אם נעלם, ולא נראה יותר הוא שוכן בחדרי הלב , ואינו יוצא אף פעם. אף פעם .
דברי אמא בסיום המסע ע"ש לוחם נועם שלנו 3.6.09/ אמא של נועם לקריאה
דברי אמא בסיום המסע ע"ש לוחם נועם שלנו 3.6.09/ אמא של נועם
מסע ע"ש לוחם- ע"ש נועם שלנו 3.6.09
מפקדים, חיילים, טירונים יקרים ואהובים.
זה עתה סיימתם מסע ע"ש לוחם, ע"ש בננו היקר נועם. זהו מסע לכבודו של נועם ששרת פה וסיים טירונות במסלול סטינגר. בכל פעם שאני מגיעה לכאן, לבסיס, מציפים אותי זיכרונות והולמים בי בעוצמות שנחתמות בדמע. אני נזכרת באותם חודשים בהם נועם שלנו שהה פה בבסיס, אשר ברבות הימים ובמרוצת הזמן הפך לחלק מהוויית ביתנו ומרכיב חשוב בפסיפס חיינו השוטפים. עוד רק לפני זמן קצר, נוכחתי בטקס ההשבעה שלכם ובליבי נטעה התחושה שכולכם הייתם בניי. הרגשתי באותם רגעים, שנועם ניצב בין שורותיכם במדיו המגוהצים וכחייל גאה אוחז אחיזה אמיצה בנשקו ,מיישר כומתה ונשבע לשמור אמונים למדינה אותה כל-כך אהב. אך רצה הגורל אחרת ושבועתו קיבלה תוקף משמעותי ומוחשי ובתוך זמן קצר תבעה את שלה בדמים מרובים . חשוב לי שתדעו, שכל אהבתי שהתרכזה בנועם בן זקוניי, מחמד ליבי, החלה מתפצלת לערוצי נתינה לכל חייל במדים ובעיקר לכם חיילי ומפקדי הביס"נמ, שהצטלבו דרכיכם באותו בסיס בו שרת נועם עד לרגעי חייו האחרונים. מאז המקרה, ליבי פועם בקצב אחר ושונה מפעימותיו ששקקו שמחת חיים, כמו עמדו מלכת, וכל רצוני בחיים נסוב סביב הנצחתו של נועם בני משוש חיי. במעמד מרגש זה, אני חשה שאנחנו משפחה אחת גדולה, מחוברת ברגעי שמחה וכאב ,בעיתות תקווה ויאוש לצד שכול ואובדן. מי היה מאמין שנועם שלנו, בן, אח, חבר, תלמיד מצטיין וחייל המציב לעצמו מטרות ויעדים וחותר להשיגם מתוך שילוב נפלא של רגישות אנושית לצד נחישות ודבקות במטרה, ששאף וחלם להפוך לחייל קרבי –לוחם באותו בסיס בו הוכשר גם בננו הבכור אוהד, ששאף להגשים את מאווייו לרכוש השכלה בתחום בו היה מוכשר כל-כך מחשבים , יעלם בחטף בנסיבות מעורפלות, בלי יכולת תפיסה אנושית והבנת תעלומות ונסתרות הבורא .כל תוכניותיו וחלומותיו נגנזו עימו תחת כסא הכבוד. במכתב שנמצא בין חפציו האישיים, אשר שיקף לנו כל-כך את יחודו ופנימיותו הנאצלת והאיכותית כבחור מוצק בדעותיו, בעל חוסן נפשי אותם ינק מערכי המוסר עליהם גדל והתחנך, נכתבו הרבה מילים רוויות בדמעות וספוגות באהבת העם והמולדת, זועקות באלם קול את נהמת ליבו. וכך בעת שמירה בהר ברכה תחת מעטה כפור בלתי נסבל כתב נועם:
אימא ואבא היקרים, היה לי חשוב לכתוב מכתב זה למרות שקשה לי וכל מחשבה וגעגוע שלי אליכם גורם לדמעות להתחיל לזלוג. אני רוצה להמשיך בצבא, לא משנה מה יהיה. קשה מאוד בשמירות, אין שעות שינה אך כל זה הופך אותי לגבר. כמו שאומרים: " קשה באימונים קל בקרב". אז לי קשה מאוד כי אני מאוד קשור אליכם ולבית בכלליות. לא לראות את הבית כ"כ הרבה זמן ולכל כך מעט זמן, זה הכי קשה בעולם. יותר מ-2 שעות שינה בלילה או כל האימונים המפרכים שאני עובר בצבא. היציאות שלי ממש לא טובות. מבחינתי להיות בשטחים או בעזהולטחון שמירות כל היום וכל הלילה , העיקר שאני יודעשבסוף השבוע אני חוזר לבית היפה, לחדר המגניב ולחבריםהטובים. זה כל מה שאני מבקש! לא מבקש להיותג'ובניק בקריה כי אז אני ארגיש שאני לאממצא את עצמי. אני ארגיש ריקנות. אני רוצה לשרת את המדינה שלי בכבוד, כבר עברתי את הטירונות של הלוחמים ועכשיו כל שנותר זה הקורס פלוס הסדיר... כזה היה נועם, משאת חייו הייתה לתת ולהעניק מעצמו. במכתב זה המילים מדברות בעד עצמם והן רק נותנות גושפנקה למה שידענו תמיד, שעבור נועם שלנו הצבא היה ערך עליון. וערך הרעות שהמפקדים משננים אותו באוזניכם היה ערך משמעותי שנועם גדל והתחנך עליו .נועם תרם מעצמו מתוך רוחב לב ומאור פנים. חדור מוטיבציה, יצא נועם למסע האחרון, מסע ממנו לא חזר. כשהוא מוקף בחברים כמו תמיד וחיוך נצחי על פניו ,נפל כמו גזע חסון הניתק משורשיו בפתאומיות ומשאיר אחריו חלל עצום שלא ניתן למלאו. מאז הפכו חיי למסע ארוך ומתיש, מסע סבוך ומטורף של פחד שמכרסם בי ללא הרף וממאן להרפות. מסע של חששות, דמיונות ותחושה שהרים של חושך סוגרים עליי וככל שהזמן חולף הגעגועים אל נועם מתעצמים ומתעטפים בשתיקה רועמת, והייאוש שוב תופס את מקומו, והמסע לובש ופושט צורה עד שהוא עוטה מסכה בעלת אלפי פנים וגוונים. זהו מסע שהפך למשא כבד, ארוך ומעיק, בלי פשרות ובלי רחמים. מסע עם משא כבד של כאב, אובדן ושכול. מטען שאי אפשר לאמוד את משקלו. משא שרובץ על ליבי ופועם אך ורק בשביל לשאת את זכרונו של נועם. חיילים יקרים! לכולנו החובה המוסרית להנחיל את מורשתו של נועם שכל דרכיו שיקפו את מהות שמו "דרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיו שלום" היום במסע שערכתם לכבודו, הפכתם לחלק ממשפחת נועם באופן בלתי פורמאלי, על אף שלא הכרתם אותו, נשאתם את שמו לאורך הדרך כחייל, אח ולוחם שעבר בדיוק את אותו מסלול באותו פרק זמן של שירותכם – עשרה שבועות מאז, ובדיוק באותו יום רביעי הנורא בו נועם נלקח מאיתנו. תודה אישית ומיוחדת לכל הנוכחים פה ולכל העוסקים במלאכת הקודש. ליריב היקר! אני חשה את הזדהותך הכנה עם כאבנו ואת השותפות האמיתית שלך כבן משפחה. הארת את חיינו במילים חמות ומעודדות, בלב פתוח ואוזן קשובה אתה מגלה רגישות מדהימה לנושא הנצחתו של נועם. הפכת לבן ברית במעשים וכל זאת למרות שלא הכרת את נועם בחייו. חשוב לי שבמקום האחרון בו נועם מסר את נשמתו שהוא מעוזך הצבאי, ישכילו להנציח ולהנחיל את מורשתו של נועם .הלוואי והמערכת הצבאית תשכיל ללמוד מדרכך כמנהיג אמיתי היוצא לפני העם. תודה מיוחדת על הביקור שלך באולגה שריגש אותי מאוד ועל היוזמה להשתתף בטקס ההשבעה. על כל האהבה, האכפתיות ותשומת הלב, מודה אני לך מעומק לבי .
ולך אבי היקר! תודה שעזרת להנחיל את מורשתו של נועם לדורות הבאים כדי שלא ישכח. שתמכת בקיום המסע לכבודו ועל שמו של נועם שלנו. מסע זה הוא ציון אבן דרך נוספת בנתיב הזיכרון. במעשיך ניכר כי הדבר העומד לנגד עיניך, הוא חיזוק תחושת השייכות למשפחת הביס"נם, כדי שנחוש באמת ובתמים שהביסנ"מ הוא ביתנו וכל זאת כדי להקל על כאבנו. ועליך ערן יקר נכתבה האמרה "נועם המידות ינחיל האהבה ויקשור הידידות ".אני חשה את חיבוקך כחיבוק של בן אוהב ומסור ומעשיך הם כלי ביד הלב .אני מאמינה שנועם ברוחו שומר את צעדכם ומתפלל להצלחתכם . נבטיח שלנצח נזכור ולא נשכח. שכאן בין שבילי הבסיס, מסר את נפשו אח, חייל, לוחם שראוי לכולנו לחקוק את מורשתו על לוח ליבנו לעד. כל תפילתי ובקשתי שתמיד נחזה בנועם אצילותו שלא ישכח! כי אסור לנו האוהבים והמוקירים את זכרו, לתת לזמן לטשטש את חותם אישיותו. מי ייתן וברכתו של נועם תחול על מעשי ידיכם ונועם ילווה אותנו בתפילותיו לפני כסא הכבוד. בברכת איש את אחיו יעזורו ולאחיו יאמר חזק .
דברי אמא ביום הזיכרון בבסיס בביסנ"ם 26.4.09 / אביבה צברי (אמא של נועם)לקריאה
דברי אמא ביום הזיכרון בבסיס בביסנ"ם 26.4.09 / אביבה צברי
יום הזיכרון בביסנ"מ 26.4.09
מפקדים משפחות מוקירי זכרם של הנופלים – משפחה אחת גדולה משפחת השכול הכואבת כאב משותף ונושאת מטען כבד של מאבקי הישרדות והתמודדות בכל רגע במהלך חיינו. עבורנו יום הזיכרון הוא יום זיכרון אחד ארוך, המתמשך על 365 ימים בשנה, שמורכבים מרבבות שניות של יאוש ותקווה. ימים של זיכרונות, שצובטים בכל פעם מחדש את הלב. תפילה ודמעות מתמזגים בערבוביה, בתוך געגועים תהומיים בלתי פוסקים. יום הזיכרון בשבילנו הוא, צפירה מהדהדת באוזננו בתוך שגרת חיינו. ותוגת הדומיה מלווה אותנו ביום חול כביום חג ושמחה. חודרת בעוצמתה לתוך מהות חיינו ומגששת למצוא כוחות מחודשים להמשיך הלאה. כשבכל בוקר נישאת מתוך ליבנו תפילת בקשה "אלי שבשמים תננו הכוח להמשיך ולצמוח מתוך האין". תנני העוז להשיר מבט אל המחר. ותנני תבונה לאסוף השברים ולנסות לחברם ליחידת חיים של אחרי. אחרי אותה נקישה בדלת שהלמה בנו והחסירה פעימה מליבנו והדיה ננעצו עמוק בתוכו. אחרי אותה בשורת איוב מרה ונוראה שברגע אחד אפל ושחור ושבריר שנייה שהפך לימים ולילות טרופים פער חלל עצום בחיינו, שלא ניתן למלאו לעולם. אומרים שהזמן עושה את שלו, אכן כן הוא עושה את הכול יותר בעל תוקף ועוצמה הוא מכה בעוז ללא רחם בתוך חדרי הלב את המציאות האיומה, אלו הם הגעגועים שכה חזקים ועוצרים את חיינו וממאנים להרפות, הזמן בניגוד לטבע אינו מרפה לנפש הוא לופת באותו חלקיק של זמן בו נלקח ממך היקר מכל ושם עצר עבורך מלכת, וככל שהזמן חולף הגעגועים הולכים ומקבלים נוכחות משמעותית. ובכל זאת ולמרות הכול בכוחות על אנושיים שננסכים בנו מכוח עליון אנו צועדים במצעד החיים כשאנחנו מבטיחים לעצמנו לזכור ולא לשכוח שהרי חובתנו המוסרית היא להמשיך ולהנחיל את מורשת הנופלים כצוואת ברית דמים לחיים. בעוד יומיים העם היושב בציון ירכין ראש לזכר חיילנו האהובים שחרפו את נפשם הזכה והטהורה למען חירותו של עמנו,ויקדש ישראל את זכרם יתברך בזוהר גבורתם וינחם נאמנה על דאבדין ולא משתכחין.נהוג לפתוח בכבודה של אכסניה. רוצה אני להודות בשם המשפחות השכולות לצוות בבסיס שעוסקים במלאכת הקודש במסירות ואהבה ומעניקים לנו תחושה של משפחה אחת מלוכדת ותומכת כשהמושך בחוטים והנושא את דגל העשייה הברוכה הוא אלוף משנה יריב מפקד הבסיס שמידותיו התרומיות ורגישותו למשפחת השכול מעידות על תכונות של מנהיג אמיתי. איש אשכולות הלוקח אחריות מחד. ומגלה אמפטיה והזדהות כנה ואמיתית מאידך. ליבו החם פתוח וקשוב לכאב המשפחות ונכונותו לשאת את מורשת החיילים הנופלים איתנה ומשמעותית, כיאה למפקד ומוביל. שלכבוד הוא לי להעלות על נס את פועלו ומעורבותו כאיש רב פעלים המשמש סמל ומופת לכל המערכת הצבאית. כאמא של נועם חשה אני חובה שהיא זכות מעל במה זו לשתף אתכם ברגשותי ותחושותי האישיות. למרות שיריב לא הכיר את נועם שלנו ולא כיהן כמפקד הבסיס הוא השכיל למצוא את החוט הפנימי והאנושי שמקשר בננו ובמהלך הזמן הלך ונטווה מארג עדין של מערכת יחסים רגישה ותומכת. כשותף בכל עשייה למען הנצחתו של נועם שלנו. נועם בננו נלקח בפתאומיות בלתי נתפסת ומוסברת בסיום מסע אימונים, כשהוא יושב על אבן מוקף בחברים, חסון, מלא חיים וחיוך על שפתיו. נפל נועם לפתע ללא התראה מוקדמת למול עיניהם הנדהמות של חבריו. ההלם היה עצום. נועם שתמיד היה מוקף בחברים שופע חדוות נעורים שהשתקפה מעיניו הטובות והקורנות נפרד מהעולם כשהוא עטור בחבריו מתוך חיוך אחרון של פרידה, ובתוך מערבולת הרגשות בסערת החיים שנחתה עלינו מגלה יריב רגישות עילאית אכפתיות והתעניינות בכל דרך הנצחתו של נועם וזאת למרות סדר יומו העמוס. יריב מהווה נדבך חשוב במרקם המשפחתי שלנו בהטותו שכם ואוזן קשבת לכל פניה מצדנו. אשרינו שזכינו לאנשים מורמים מעם כדוגמתך "יהי רצון שירבו כמותך במערכת הצבאית אתם המפקדים שמזדהים עם כאבינו מעניקים לנו את הכוח להמשיך להתמודד עם כאב האובדן ולחיות בצילו. הקשר בין משפחת נועם לצבא מפקדים וחיילים הוא כמו גשר בננו לבין נועם נשמת חיינו. הקשר שמשמר את הזיכרון, את הרגשת השייכות, קשר שמחבק ומלטף ומעט מנחם ואנו זקוקים לו תמיד. כי המחיר הוא יקר בלי יכולת אומדן כל בן להוריו הוא כמו פרח מוגן שאסור לקטוף והנה הנורא מכל קרה "דודי ירד לגנו ללקוט שושנים" אלו שושנים יפות ומיוחדות ביותר בהן בחר אלוקים מגן החיים לעטר את כסא כבודו. נועם שושן צחור שלנו בך בחר אלוקים להצטרף לפמליה של מעלה כנראה שאותך ראה מתאים מכולם לפאר את ממלכתו השמימית בטוהר פנייך עינך היפות ובצחוקך החם והמלטף, מילד של אהבה ומשפחה בשיא פריחתך הפכת להיות ילד של גן עדן ילד של אלוקים. כ"כ הרבה שאלות מנקרות במוחי ללא הרף כ"כ הרבה איך? ולמה? כל כך הרבה תהיות איך יתכן שלא הספקתי לומר לך כמה אני אוהבת אותך, איך זה שהלכת בלי שוב? איך אלוקים הסתיר את פניו ממני? איזו צורה יש לצער? ואיזה תבנית יש לכאב? הם מחלחלים בתוכי טיפה אחר טיפה במין כבדות מעיקה איזה גוון יש להם? מדוע נדמה שכל העולם צבוע בשחור לבן? וכל השאלות כמו מטח אבנים על ראשי ללא מענה. ואני אנא אני באה ? קשה לצוות על הלב להיות הגיוני קשה להשלים עם גורל אכזר הכאב מגלה כושר עמידות והתמדה וממלא כל חלק בגופי מסרב להרפות ונאחז בי באחיזת צבת כל כך מכאיבה ובלתי נשלטת. הוא מכרסם בלי הרף וצועד עימי לכל מקום. מה אומר לך נועם שאני כל כך מתגעגעת ונוכחותך עבורנו הוא משק חיים טבעי? ובלעדיך מי אני? ומה אני? ליבי מת עם לכתך מאתנו.נועם אתה כל כך אינך, וכל-כך נמצא בתוכנו כמו צליל שמתנגן וקולו ישמע, ונעימתו תלטף את חושינו ובעינינו לא נחזה. אני חשה מתהלכת בתוך ערפל סמיך וחוששת להתפכח עד אימה. מנסה ללכוד את דמותך החסונה וחיוכך המקסים, כמין משחק צללים של חלום מתוק שנגוז איי שם. ואותך אלוקים אני מחפשת מתוך אותו ערפל שתביט אלי כמו אז שנגלית אל עמך מול ההר העשן בקולות וברקים והענקת להם את מתנתך מבית גנזיך. מצפה אני ליום שבו תעניק לי בחזרה את מתנת חיי ובינתיים לפחות הראני את הדרך בה אצעד ותנני הכוח להמשיך ללכת לצידו של הכאב נטיעת עצים במעמד מרגש זה היא פעולה מעשית המסמלת צמיחה והתחדשות דווקא מתוך הגדיעה והקושי ישנה פריחה והמשכיות אלוקים לוקח אליו את ארזי הלבנון להקים את משכן כבודו, כשאלוקים רצה לבנותאת משכנו הוא רצה שביתו יהיה חזק ומוגן, והוא ידע שבשביל בית כזה הוא צריך עצים חזקים, ואי אפשר למצוא אותם סתם כך. אז אלוקים נטע עץ. טיפל, השקה ושם את העץ במשפחה של עצים חזקים שיגנו וישמרו עליו מכל משמר. לאט לאט צמח העץ, והפך לעץ ידוע. כולם הכירו אותו, שמעו ודברו עליו. כולם הכירו אותו ואת קומתו הגבוהה והיפה, ובאו לחסות בצילו ורצו להכיר אותו יותר. העץ אהב שאנשים באו לבקר ולצחוק ולשמוח איתם, אבל לאלוקים זה לא הספיק.העץ בגר והכיר דרכים חדשות. למד את יופי העולם ומטרתו הוא הכיר את כל סובביו וניסה לתת להם בכל מאודו מכוחו ומשמחת החיים שלו. אלוקים הסתכל מלמעלה בסיפוק וחייך לעצמו ככול שחוכמתו וכוחו התחזקו, וקומתו הגיעה לשלמותה גדע אותו האלוקים, ולקח אותו אל בין המלאכים, לבנות את בית ה' העליון. ולמטה, היכן שהיה נטוע העץ, נותר חלל שלעולם לא יוכל להתמלא שוב. ואף על פי כן ולמרות הכול ביום הזה אנו ממשיכים ומדגישים את הקשר בנינו לבין ארצנו. בין הבנים שנפלו על קדושת ה', העם והארץ והקשר החזק שבין האדם לאדמתו. "יהי רצון שאנו נזכה להמשיך להחיות, להצמיח ולנטוע בליבנו את זיכרון ילדינו, שנגדעו טרם זמנם. בסיום רוצה אני להודות למשפחת הנ"מ ולומר לכם "תחזקנה ידיכם כי עמכם מקור החיים ובאורכם נראה אור". טובים אתם בעינינו כמלאך האלוקים העושה שליחות יוצרו מתוך אהבה אלוקית טהורה. יפיצו מעינותכם חוצה, כסמל למנהיגות משכמה ומעלה בבחינת נר לאחד נר למאה שגם בהעניקו ללא גבולות. מקור נתינתו אינו חסר, אלא היפך הוא הדבר- האור מתעצם ומצית בליבנו את אור האהבה והתקווה. ובמעמד נכבד זה אני רוצה להביע את הוקרתי לפועלו הנשגב של יריב – מפקד הבסיס ולהעניק לו תשורה שאומרת הכול זהו ספר הספרים של העם היהודי –ספר תנ"ך שמלווה אותנו בכל תקופת ההיסטוריה היהודית ספר שהוענק לנו לפני 3.000 שנה ומאז ועד היום נמצא אתנו ובו אנו מוצאים נחמהוב"ה ילוו אותך כתוביו בכל נתיבי חייך ויעמיקו שורשים בידיעה שאין עם בלי עבר וממנו יצמח ויעלה, ונועם שלנו מלמעלה ישלח את ברכתו ברכה של שלום וביטחון ושנזכה ללכת בדרכי נועם שדרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיו שלום.
למשפחת צברי היקרה , היום כאשר ישבתי בכיתה והמורה אמרה שבאה אמא לספר על הבן שלה . לא חשבתי שדבריה יגעו כל כך לליבי . אביבה ריגשת אותי וירדו לי דמעות היה לי קשה לראות אותך ככה מדברת על נועם. לפי הסיפור שסיפרת ואיך שתיארת אותו הוא נשמע בן אדם מדהים וטוב לב וקשה לי לשמוע מה שקרה לו . אני נורא שמחה ומעריכה את זה שבאת וסיפרת על הבן שלך זה קשה לעמוד בפני קהל במיוחד שמדובר על הבן שלך , תהיו חזקים .. רק בריאות ואושר שיהיה ותמשיכו להיות משפחה מאוחדת .
אני לא יודע מאיפה להתחיל לתאר אותך, אתה פשוט בן אדם מדהים .
בפעם הראשונה ששמעתי עלייך הייתי בשיעור גיאוגרפיה עם יגאל עובדיה, והוא שיבח אותך וסיפר לי ולכול כיתתי כמה אתה בן אדם נפלא.
נועם, הייתי רוצה מאוד לדבר אליך ולשמוע תגובה, שתהיה פה מולי, אבל לצערי אין זה יכול לקרות.
עצוב לי וקשה לי מאוד לכתוב לך את המילים האלה . אני יושב פה בערב יום הזיכרון ולא מפסיק לחשוב כמה כואב למשפחתך ברגעים אלו, כמה הם היו רוצים לראותך ולו רק לשנייה אחת.
אני הכרתי אותך בזכות דנה פינור, אחראית על מחויבות אישית. היא נכנסה בתחילת השנה לכיתתי ושאלה מי מתנדב להכין ספר לזכרך ! , אני תהיתי אם להתנדב או לא מכיוון שבאותו הרגע לא הבנתי מהי המשמעות של המחויבות הזאת. אני מעדיף לקרוא לזה זכות ולא מחויבות.
החלטתי לבסוף להתנדב ובעקבותיי התנדבה עוד ילדה ששמה ליאור, במשך השנה הצטרפה ילדה נוספת ששמה רותם. נועם, תאמין לי שאני לשנייה לא מצטער שבחרתי להכין ספר עלייך. גרמת לי להבין מה המשמעות של יום הזיכרון. אני יכול להגיד לך שאם היית מסתכל עליי לפני שנה, היית רואה ילד שלא מבין למה ביום הזיכרון / יום השואה משנים את שידורי הטלוויזיה, עושים טקסים . היום אם תסתכל עליי, תראה נער שמבין, בוגר שיודע מה משמעות יום הזיכרון , שמבין את הכאב. נועם , עברתי שינוי עצום בזכותך ! ועל כך אני מודה לך מאוד.
נפגשתי עם אימך מספר פעמים, ובכל פעם התרגשתי מחדש, נועם אתה זכית באימא מדהימה שאין כמותה, אימא שעושה הכול כדי להזכירך.
אני בטוח שאין אדם שיוכל לשכוח אותך , את החיוך המקסים ואת העזרה שהענקת לכל חבריך.
בתור מאמין בקב"ה, אני בטוח שהסיבה העיקרית לכך שנלקחת מאיתנו כך פתאום, היא בשל רצונו של הבורא שתהיה לצידו . ה' רוצה את האנשים הצדיקים איתו, את המלאכים הטובים שלא עשו רע לאף אחד.
תפיסה בחיים עוזרת לי באופן אישי ואני מאמין שגם לעוד הרבהמאמינים להמשיך בחיים, לא לכעוס על הקב"ה ולהשלים עם מותך : הקב"ה מביא להורים ילד, ילד מדהים, יפה תואר עם חיוך כובש, במועד מסוים הקב"ה ייקח את מה ששייך לו. אני חי בידיעה שעוד כמה שנים הוריי יילקחו גם ע"י ה'.
כמובן שתפיסה זו לא מסירה את הכאב, אולם היא עוזרת.
נועם, בן אדם יקר, תודה לך על הזכות והכבוד להכירך. אתה אדם נפלא ואין עוד הרבה אנשים כמוך.
מה שבטוח, נועם, אני הולך בעוד מספר שעות לביה"ס ותישמע הצפירה, השנה אני לא אחשוב לעצמי לשם מי אני עומד, השנה אני אחשוב עליך ! , על הדרך שעברתי כדי להכירך . על הסיפורים ששמעתי, התמונות שראיתי והמכתבים שקראתי. אני אחשוב על המשפחה המדהימה שלך : אימא שלך שתמיד כיבדה ואירחה אותי יפה, אבא שלך שדאג לכך שלא אהיה צמא, אחיך אוהד ואחותך שמרית שלצערי איתם לא שוחחתי.
אני מקווה שמשפחתך תזכה לעוד ימים מרובים של אושר, שמחה, אהבה, הצלחה והעיקר בריאות.
יש חיים אחרי המוות/ רותי עדני (כל ישראל אחים)לקריאה
יש חיים אחרי המוות/ רותי עדני
הלכת לעולם אחר. נשארנו מאחור נר במקומך דולק באור חיור מנסה להבליח את השחור דמותך מרצדת מבין הצללים הופכת כאב למילים עוד מבט אחרון אוחזת בחוט הזכרון ומבטיחה לזכור...
כמידי שנה ביום הזיכרון אני רואה את הסרט "אח שלי הגדול" ואני נשארת דומעת עד בלי קול... השנה- חשבתי עלייך במהלך הסרט והבנתי עד כמה אני אוהבת! הסרט כל כך הזכיר לי אותך...כך גם את משפחתך; 3 אחים; 2 בנים ובת, אך החיים השתנו בבת אחת, כשאותך לקחו לעד... ומאז אנחנו משפחה שכולה שעוסקת בעצב {בך} כל השנה והביטוי "שכולה" קיבל משמעות עצומה כשנלקחת כך מאיתנו בתדהמה!
תמיד ראיתי את הסרט ובכיתי,לא יכולתי לעצור; בכיתי על אח של..חבר של..על הכבא,של כל אחד,כי זה כואב! השנה; בכיתי עליך, למרות שהייתי רוצה לבכות איתך. לצערי,לא!-בכיתי עליך, ואלייך-שתשמע אותי-שתזכור ותדע שאוהבת! בכיתי על אח של..שמרית ואוהד, על הבן של..אביבה ומשה, בכיתי על..אח שלי הגדול!
לקריאה
סגור
קשה לשכוח.
